<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — השער הששי</h1>
<h2>דף מח:</h2>
הדרך העשירי ב"ד כשיורדים לנכסים ומוכרים דהם נמי מוכרים ממון שאינו שלהם כגון אדם שיש לו לאחרים ואמרו לו פרע את שלו ואומר איני פורע יש על ב"ד למכור מנכסיו מנכסי' שנפרשו לקמן ויתנו לאותו שיש לו הממון עליו אם הוא מן הדינים הידועים שיש על הב"ד למכור מן הנכסים ולתת להם כגון המסרב בב"ד ואומר איני שומע לדבריכם ולא אתן מה שיש לו עלי לאחר שצוהו ב"ד להחזיר את הפקדון והוא אינו רוצה דהתם ב"ד יכולים למכור לאלתר ואם הוא חוב אין ב"ד יכולים למכור אלא לאחר תשעים יום ל' הראשונים אמרינן שמא מפשפש הוא על זוזי כדי לפרוע שטר חובו, ל' האמצעיים שמא מוכר הוא חפציו כדי להביא ולפרוע, ל' האחרונים גובה הוא מאותן שמכר ויביא כדגרסינן [ב"ק קי"ב ע"ב] א' רבה הלכתא מקיימי' את השטר שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח ואי אמר קבעו לי זמנא ואיזיל ואייתי סהדי ומרעינא ליה לשטרא קבעינן ליה ואי לא אתי בזמני' נטרינן ליה שני וחמישי ושני לא אתא כתבינן ליה פתחא ומשהינן ליה צ' ימים תלתין יומין לא נחתינן ליה לנכסי דאמרי' דלמא קא טרח בזוזי מציעאי לא נחתינן ליה לנכסי דאמרי' דלמא לא אשכח למיזף וקטרח לזבוני בתראי לא נחתינן לנכסי דאמרינן לוקח גופיה קטרח אזוזי אתא אתא לא אתא כתבינן אדרכתא לנכסיה וה"מ דקמשתמיט אשתמטי דקא (אתינא) [אמר] אתינא אבל א' לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא לנכסיה וה"מ במלוה אבל בפקדון מאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה. וכשמוכרים ראוי להם לב"ד שיודיעוהו קודם המכירה כדגרסינן [שם] וכי כתבינן אדרכתא אנכסיה מודעינן ליה וה"מ דמקרב אבל דמרחק לא ואי איכא קרובים אי נמי שיירתא דאזלן ואתיא מעכבינן ליה ועד כמה עד תריסר ירחי שתא, כי הא דרבינא שהייה לאדרכתא דמר אחא בר סמא תריסר ירחי שתא עד דאזל שלוחא ואתא לבי חוזאי ולא היא מאריה דאחא בר סמא [אינש] אלמא הוה [אי הוי] נפיל אדרכתא לידיה לא הוה מצי לאפוקה מיניה [אבל הכא לא נטרינן ליה] אלא כגון דאזיל שליחא בתלת ואתי בארבעה וקאי בי דינא לחמשה. ומה שהזכרנו לעילא שאין ב"ד מוכרין אלא בנכסים שנפרשו לקמן זה הוא דעל שלשה ענינים הוא מכירת ב"ד. הענין הראשון מכירת ב"ד כדי לפרוע מה שיש עליו אינו ראוי כי אם בקרקע אבל מטלטלים אין ראוי להם למכור בלא בעליהם עד שיהו הבעלים שם כדגרסינן [שם] וכי כתבינא אדרכתא אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינא דלמא שמיט ואכיל ומיתי אידך סהדי ומרע ליה לשטרא וליכא מידי למגבא מיניה ואי אית ליה נכסי למלוה אפילו אמטלטלי נמי כתבינא ולא היא אדרכתא אמטלטלי לא כתבינא חיישינן שמא תכסיף. הענין השני כשמוכרים לפרוע מה שיש עליו אתה מוצא שהן שלש פריעות פריעת ניזק מן העידית ופריעת ב"ח מן הבינונית ופריעת אשה מן הזיבורית כדגרסינן [גיטין מ"ח ע"ב] הניזקין שמין להם בעידית וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזבורית ומה שהזכרנו עידית ובינונית וזבורית לא תעלה על דעתך שירצה לומר עידית שהיא אצל שאר בני אדם וכן בינונית וזבורית אלא עידית שלו ובינונית וזבורית שלו כדגרסינן [ב"ק ז' ע"א] מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק ובעיא רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבא [שם ע"ב] כשהן שמין בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין ואליבא דרבי ישמעאל לא תבעי לך דאמר בניזק שיימינן כי תבעי לך אליבא דרבי עקיבא מאי מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי ניזק או דלמא למעוטי דעלמא א"ל רחמנא אמר מיטב שדהו ואת אמרת בשל עולם הן שמין. והיכא דהוי הקרקע כלו בענין אחד או כלו עידית או כלו בינונית או כלו זבורית הרי כלן גובין ממנו כדגרסינן [שם] אין לו אלא עידית כלן גובין מן העדית בינונית כלן גובין מן הבינונית זבורית כלן גובין מן הזבורית. ותדע דהאי דקאמר בלשון שמין ולא אמר מוכרין ונותנים כך ר"ל היכא שהוא אינו מוכר את קרקעותיו במה שישלם להם ואומר להם טולו כל א' וא' מכם מקרקעי כשיעור שישוה לכם מה שיש לכם עלי ותמכרו אתם אותו הרי טענתו טענה דאמרי' שהקרקע שהוא נותן להם הוא הדמים שהוא נותן ויורדים ב"ד ושמין על פי שומתם ונותנים לכל א' וא' [כתובות פ"ו ע"א] דלא מצו אמרי ליה אתה טרח ומכור ותן לנו הדמים אלא ינתן להם בשומת ב"ד ויעשו בו מה שירצו לפי שיש עליהם לטרוח ולמכור ומשום הכי אמר שמין וגרסינן נמי [ב"ק קט"ו ע"א] מתקיף לה רב שמין ודלמא ארבעה זוזי קמאי אגודי אגיד ליה גלימא בגויה. ולשון אגודי לשון מכירה הוא כמו גוד או אגוד מכור או אמכור. ותדע מה שאנו אומרים נזקים בעדית ב"ח בבינונית כתובת אשה בזבורית לא תעלה על דעתך לומר אלו שנוטלים בעדית שיטלו יותר מן הראוי להם וזה שאמר בזבורית שיטול פחות ממה שיש לו דלעולם כל א' וא' לא יטול אלא לפי מה שיש לו זה יטול מן העדית פחת מעט מן הזבורית בשוויו וזה מן הזבורית בשוויו ואין בדמי' שום חלוק אלא שזה שנותן לו מן העדית קופצים עליו מוכרים תחלה וכמו כן לבינונית יותר מן הזבורית כדגרסינן [שם] א' רבא דיהב ליה מיטב יהיב והא מיטב שדהו כתיב כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע פירשוה כל מטלטלי מיטב נינהו דאי לא מזדבן הכא [מזדמן במתא אחריתי] אבל ארעא ליתיב ליה ממיטב כי היכא דלקפוץ עליה זבונא. וטעמו של דבר שזה בעדית וזה בבנונית וזה בזבורית כדגרסינן [גיטין מ"ט ע"ב] א"ר אלעזר מפני מה אמרו הנזקים שמין להם בעדית מפני החמסנין והגזלנין כדי שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר ב"ד יורדים לנכסי ונוטלים שדה נאה שלי לפיכך אמרו הנזקים שמין להם בעדית, מפני מה אמרו ב"ח בבנונית כדי שלא יראה אדם שדה נאה ודירה נאה לחברו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי לפיכך אמרו ב"ח בבנונית אלא מעתה יהא בזבורית אתה נועל דלת בפני לווין ומפני מה אמרו כתובת אשה בזבורית שיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. הענין הג' אם יש על היתומים לפרוע שלש פריעות הללו הנזכרות לעיל אין נפרעים מהן אלא מן הזבורית לכלן כדגרסינן [שם מ"ח ע"ב] אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אף על פי שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזבורית. ואתה מוצא מי שעליו תשלומים ואין לו מה שישלם ויפרע מדמיו כגון גנב לבדו כדכתיב [שמות כ"ב] אם אין לו ונמכר בגנבתו ואינו נמכר אלא אם הוי גנבתו כנגד שוויו אבל אם הוי דמיו פחות ממה שגנב או יותר ממה שגנב אינו נמכר כדגרסינן [קדושין י"ח ע"א] גנבו אלף והוא שוה חמש מאות נמכר גנב חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר רבי אליעזר אומר אם היה גנבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר וא' רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן מאי שנא גנבו חמש מאות ושוה אלף דאינו נמכר ונמכר כלו אמר רחמנא ולא חציו גנבו אלף ושוה ת"ק נמי בגנבתו אמר רחמנא ולא בחצי גנבתו. אבל מה שיש עליו לשלם תשלומי כפל מחמת גנבתו או כגון שהוא עד זומם בעדות גנבה שהעיד אינו נמכר שנאמר בגנבתו [שם] ולא בכפלתו בגנבתו ולא בזממו.
<h2>דף נב.</h2>
השער הששי מכר המתקיים על ממון שאינו שלו שהמשפט בא עליו בעשרה דרכים, הדרך הא' מי שנעשה אפוטרופוס לקטן או למי שאינו בן דעת שיכול למכור לאותן דברים שצוהו ב"ד אבל מכר לדברים שהזהירו את האפוטרופ' שלא ימכור דהתם ודאי הוי ממכרו בטל כדגרסינן [גיטין נ"ב ע"א] ומוכרים להם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח וגם הרשו את האפוטרופ' לקנות ס"ת ומה שדומה לו שיש בו קיום מצוה שיש לו דמים ידועים כדגרסינן [שם] ולוקחים להם ס"ת ותפלין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה לאתויי מגלה וגם הזהירוהו עבור נכסים רחוקים שלא ימכור ויקח בקרוב כדגרסינן [שם] ואין האפטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברעה ולגאול ביפה דלמא לא משפיין וכן הזהירוהו שלא ימכור קרקע ויקנה עבדים אלא ימכור עבדים ויקנה קרקע כדגרסינן [שם] ואין האפוטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכרים עבדים ולוקחים שדות רשב"ג אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות דלמא לא משפיין על הדרכים שנפרש בדין האפוטרופוסות, ותדע כי האפוטרופוסות של אדם בדבר היתומים הוא על שני דינים אפוטרופוס שמינוהו ב"ד על היתומים משפטו כמשפט ב"ד בעצמם אם מכרו כלום ליתומים בתנאים של הכרזה ומה שצריכים לדקדק שלא יטעו כמו שנפר'. ואפוטרופוס שמינהו אבי יתומים משפטו כמשפט האדם על עצמו אם מכר או קנה כלום כמו שנפרש. הדרך הב' היכא שמוכרים ב"ד מנכסי יתומים אחריות אותו מכר הוי על היתומים כדג' [כתובות צ"ז ע"א, וכן שם ק' ע"א] אמר רב יוסף בי דינא דזבין אחריות' איתמי אלא שצריך אותו ב"ד או האפוטרופוס שידקדק באותו מכר דקדוק גדול שלא יהא אונאה שם כלל דכל זמן שידקדקו ויזהרו בעצמם לא יוכלו היתומים לכשיגדילו למחות במה שעשו כדגרסינן [קידושין מ"ב ע"א] אמר רב נחמן א' שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידים להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה ואם הגדילו יכולים למחות ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולים למחות א"כ מה כח ב"ד יפה.
ולענין מכירת קרקע של יתומים יש בו ארבעה דינים. הדין הראשון במה שיש בו יפוי כח ליתומים כמו שפי' למעלה לענין אפוטרופוס שיזהרו ב"ד שלא ימכור לאותן דברים שאינו מוכר אפוטרופוס. ויש דברים שב"ד יכולים למכור מנכסי יתומים מה שאין אפטרופוס יכול למכור כגון פריעת חוב על אותן דרכים הידועים כדגרסינן [ערכין כ"א ע"ב] נזקקין לנכסי יתומים. הדין הב' שצריכים ב"ד להכריז על הקרקע שמוכרים מן היתומים זמן ידוע ובדברים שנפרש אבל אם מכרו ב"ד בלא הכרזה הרי המכר מתבטל ואעפ"י שלא היה באותו המכר שום אונאה כלל ולא שום טעות כלל דאמר אמימר משמיה דרב יוסף [כתובות ק' ע"ב] ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים. נעשו ודאי טעו דתנ' שום היתומים שלשים [יום] ושל הקדש ששים יום ומכריזים בבקר ובערב מהו דתימא ה"מ היכא דטעה שליח אבל טעו בי דינא לא קמ"ל. אבל יש בו ג' דברים שאין מכריזים עליהם ויש בו שני עניינים הענין הא' אם לא הכריז ב"ד על הממכר קודם ממכרו צריכים שיראו אותו ממכר אם יש בו כדי אונאה על היתומים כדי שתות יש על הב"ד לבטל הממכר ואם יש על הלוקח אונאה כדי שתות יש על הלוקח לבטל הממכר כמו שאפרש בשער האונאות [שער ל"ה]. הענין השני אם (נ"א לא) הכריזו ב"ד על אותו ממכר אין צריך שיראה אותו ממכר שאף על פי שיש (ס"א שאין) בו יתר משתות אין הממכר מתבטל כדג' א' אמימר משמיה דרב יוסף ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים ומקשי' איתיביה רב אשי לאמימר שום הדיינים שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים מאי לאו בדלא אכרוז לא בדאכרוז (והא מדרישא בדאכרוז הוי סיפא בדלא אכרוז) [והא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז] דקתני סיפא אבל אם עשו אגרות בקורת אפי' שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים מכרן קיים א"ל רישא וסיפא בדאכרוז ול"ק כאן בדברים שטעונים הכרזה כאן בדברים שאין טעונים הכרזה ואיבעית אימא כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין ואב"א כאן בשעה שמכריזים כאן בשעה שאין מכריזים אתחזי לן מהכא דהא דגרסינן [שם צ"ט ע"ב] שום הדיינים שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל הוא עם ההכרזה שהכריזו דהתם אם פחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אם לא יהיה שם אונאה יהיה קיים וכל זמן שלא הכריזו אין רואים לא בפחיתות ולא ביתרות אלא אפילו אין שם אונאה כלל הרי המכר בטל לפי שלא הכריזו אלא על אותן ג' דברים שהזכרנו למעלה ואע"ג דגרסינן [שם] רשב"ג אומר מכרן קיים הא אתמר עלה [ק' ע"א] אמר רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן הלכה כחכמים. ואתחזי לן מהכא [הא] דגרסינן [שם צ"ט ע"ב] אבל אם עשו אגרות בקרות אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים הא העמדנוה על ג' דברים שהזכרנו למעלה שאינן צריכות הכרזה ובאותן ג' דברים אם נמכרו בלא הכרזה אם יש בהם פחיתת שתות או תוספות שתות מכרן בטל כיון שלא הכריז עליהם אבל הכריז עליהם אפילו שיש שם ביטול מקח אין המכר מתבטל. ופי' ג' דברים אלו הראשונים כדגרסינן [שם ק' ע"ב] (כגון) [כאן] בדברים שאינן טעונים הכרזה והן שלשה ואלו הן מכירת העבדים ושטרי חובות שהיו לאביהם של יתומים על אחרים ואין יכולין לפרע מבעלי חובות לאלתר (ורואים ב"ד שמוכרים) [רואים ב"ד למוכרם] לאחרים בפחיתות מעט כדי שיחיו עכשו היתומים בדמים שנוטלין בהם והמטלטלים כדגרסינן [שם] ואלו דברים שאין מכריזים עליהם העבדים והשטרות והמטלטלים בכל מה שימכר מאלו בלא הכרזה רואים אם יש בו פחיתת שתות או תוספת שתות ואם הכריזו עליהם בכל פנים שבעולם ואפי' בבטול מקח (ו)המכר קיים. השני כגון שמוכרים בשעה שאין מכריזים עליהם והוא דגרסינן (שם) כאן בשעה שאין מכריזים כגון שצריכים הדמים לכרגא דמלכא או (למתנות) [למזונות] היתומים או לתכריכים שראוי שיקבר מנכסי היתומים כדאמרי נהרדעי לכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא הילכך כל מי שמכר באלו השעות (ד)בלא הכרזה רואים אם יש שם פחיתת שתות או תוספת שתות אבל אם מכרו בהכרזה הוי המכר מתקיים ואפילו יש שם בטול מקח. השלישי אם הוי המכר במקום שאינו ראוי להכריז בו כדג' [שם] כאן במקום שאין מכריזים כגון נהרדעא שרואים את הדבר בזוי לעצמן כל מי שלוקח מנכסיהם לא בעי הכרזה דאמר רב נחמן מעולם לא עשו אגרות בקורת בנהרדעא סבור מינה משום דבקיאי בשומא הוא אמר להו בר מניומי לדידי מפרשא לי מיניה דרב נחמן משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא הילכך כל מה שימכור במקום שהוא כגון נהרדעי אם מכרו בלא הכרזה רואים בין פחיתת שתות לתוספת שתות אבל אם מכרו בהכרזה אפילו שיש שם בטול מקח המכר מתקיים (ממה נפשך) [מכל מקום] ומה שהארכתי בפי' הלכה זו לפי שראיתי לראשונים שטעו בה הארכתי בפירוש כ"כ.
וההכרזה היא על שני עניינים. הענין הראשון אם יכריזו ב"ד יום אחר יום על אותן נכסים היא שלשים יום שלמים. והענין השני אם לא הכריזו ב"ד אלא יום ישיבת ב"ד כגון יום שני ויום חמישי היא ששים יום שלמים ואף על פי שאין באותן ששים כי אם י"ח של הכרזה כדג' [ערכין כ"ב ע"א] שום היתומים שלשים יום ושל הקדש דברי רבי מאיר ואמר רב חסדא אמר אבימי הלכה כר' מאיר. וגרסינן שום היתומים ששים יום יתיב רבי חייא בר אבין וקאמר להא שמעת' א"ל רב נחמן בר יצחק ששים קאמרת או שלשים א"ל ששים דיתומים או דהקדש א"ל דיתומים כר' מאיר או כר' יהודה א"ל כר' מאיר א"ל והא ר' מאיר שלשים יום קאמר דיתומים אמר א"ל הכי אמר רב חסדא קולפי טאבי בלעי מיניה דאבימי אהא שמעת' בא להכריז רצופים שלשים יום בשני ובחמישי ששים ואף על גב דיומי דהכרזה לא הוי אלא תמני סרי כיון דמשכן מלתא שמעי אנשי. ועל אלו שני הפנים שהן ימי הכרזה בין בשלשים רצופים בין (בית) [ב' וה'] של ששים ראוי שתהיה ההכרזה בקר וערב בשעת יציאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים כדגרסינן [שם כ"א ע"ב] ומכריזים בבקר ובערב ומפרשינן מ"ט אמר רב יהודה בשעת הכנסת פועלים דאי איכא איניש דניחא ליה למיזבן אמר להו לפועלים זילו סיירוה נהלי ובשעת הוצאת פועלים דנדברו וליזל ולישילינהו. הענין השני ענין ההכרזה צריך שיהו בו חמשה דברים, הראשון שיזכור הבית או אותו קרקע ומצרניה. השני שיזכור את שוויו. השלישי יזכור מה שנתן בו. הרביעי שיכריז כל מי שרוצה ליקח יבא ויקח. החמישי שיכריז כי אותן דמים ילקחו בה אם יתנו מיד ליד או אם יש על הלוקח ממון מעט כגון שיתנם לב"ח של יתומים או לפריעת אשה בכתובתה כדגרסינן [שם] אומרים שדה פלו' בסימני' ובמצרניה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו דאיכא דניחא ליה באשה דשקלה על יד על יד ואיכא דניחא ליה בב"ח דמיקל בזוזי. הדרך הג' שידקדק בית דין במכירתו עם ההכרזה שאם שמאה וטעה בפחיתת שתות או בתוספת שתות הוי בטל חוץ מאותן שלשה דברים שפירשנו כדגרסינן [כתובות צ"ט ע"ב] שום היתומים שפחתו שתות או שהוסיפו שתות מכרן בטל ואמרינן [שם ק' ע"א] הלכה כחכמים ומקשינן ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והא רב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולים למחות א"כ מה כח ב"ד יפה ומתרצינן ל"ק הא דטעו והא דלא טעו ואי דלא טעו במאי ממחו יכולים למחות ברוחות. הדרך הד' מי שנתנו על ידו נכסי יתומים למכור יכול הוא להוליך אותן נכסים אל השוקים למכור אותן אם רואים שאין שם סכנת הדרך אם הם השוקים קרובים וכגון שהוא יום שהשוק בו קרוב אבל אם רחוק ויש בו סכנת הדרך או שיש שם חששא שמא יפסדו אם יניחו אותן נכסים לאותו שוק אינו ראוי להניחו לשוק כדג' [שם ק' ע"ב] אמר רב יהודה א' שמואל מטלטלים של יתומים שמים אותן בב"ד ומוכרין אותן לאלתר רב חסדא אמר אבימי מוליכים אותן אל השוקים ולא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק, ואם יכולים להמתין על אותן נכסים עד יום השוק כגון שיודעים שבאותו יום יהיו הדמים חריפים טפי ויותר ירצו בני אדם ליקח באותו יום אעפ"י שיגיע שם קצת הפסד ליתומים כיון דשכרן שם יותר מהפסדן דין הוא שימתינו עליהם כדג' [שם] רב כהנא הוה מפקיד גביה שכרא דרב משרשיא בר חלקיה יתמא שהייה עד רגלא א' אע"ג דהוי ביה אצצא מייתינן ליה זוזי חריפי, אלו הן ארבעה דרכים שפי' במכירת נכסים שהן תחת יד אפוטרופוס שצריכים ב"ד והאפוטרופוס להיות זהירים במה שפי'.
הדרך הששי היכא שאדם מוכר ממון שאינו שלו ובלבד שלא יתאנה באותו מכר והוי ממכרו קיים והוא על ג' דינין. הדין הא' יתומים שסמכו אצל בעל הבית מאליהם לא הניחום ב"ד אצלו אלא הם מאליהם סמכו ויש להם שום חפץ ורואה שאם לא ימכור אותו חפץ יהיה ליתומים בו הפסד ומכר אותו חפץ בלא ב"ד ובלא אפטרופוס ובלא שום אדם בעולם הרי כל מה שעשה אותו בעל הבית עשוי היכא שקבל הדמים ונזדהר מאונאה וחקר אם המכר כראוי כדגרסינן [גיטין נ"ב ע"א] הנהו יתמי דהוו סמכי גבי ההיא סבתא הוו להו תורתא שקלא זבינתה ניהלינהו אתו קרובי' לקמיה דרב נחמן אמרי ליה מאי עבידתא דזבינה אמר להו יתומים שסמכו אצל בעל הבית תנן והא איקר ברשותא דלוקח איקר והא לא נקיטי דמי אם כן היינו דרב חנילאי בר אידי דאמר רב חנילאי בר אידי א' שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא אקני אלא בכספא. הדין השני מי שמוצא מציאת חברו ומשמרה. הדין השלישי מי שנפקד אצלו פקדון והלך המפקיד במקום אחר ואינו במקום שהפקדון שם. הוי יודע שדין האבדה ודין הפקדון שוה שאם רואה שומר אבדה או הנפקד שאותו חפץ אם לא ימכר אותו יש בו הפסד הרי אלו יכולים למכור כדגרסינן [ב"מ ל' ע"א] כדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון והשיבו פקדון מאי בעי גבי' אבדה מדעת היא ופי' רב יוסף בר חמא בשם רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים שאם יראים על החפץ שלא יהא בו הפסד אם יעמדו אותו הוא על שלשה דינין. הדין הא' אם הוא ההפסד כדרך כל דבר שמתפסד מאליו בשהיית החפץ אצלו ובאותו הפסד אתה מוצא בתורת פקדון שני עניינים, הענין הא' כל זמן שבעל הפקדון הוא באותו מקום שהפקדון שם אין לאותו נפקד שימכור אותו פקדון בשום פנים בעולם וזהו שקראו ראשונים אבדה מדעת, אבל על הנפקד הזה להודיע המפקיד בענין הפסד החפץ ויעשה בו רצונו שלכך נקראת אבדה מדעת. הענין השני היכא שהמפקיד הלך למקום אחר או כגון שהוא נמנע מלהתחבר עם הנפקד על זה הענין אינו ראוי לנפקד שימכר אותו חפץ אלא אם הגיע ההפסד לשיעור הידוע והמבואר כדין הא כל זמן שלא הגיע ההפסד לשיעור המבואר אין עליו שיגע בו יד, כדגרסינן [שם ל"ח ע"א] המפקיד פירות אצל חברו אפילו הן אבודים לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים ואמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד. ואם יש על המשיב לשאול ומי יאמר שזאת המשנה בשאין בעל הפקדון באותו מקום. יש שתי תשובות בדבר חדא שאלו היה המפקיד שם לא היה לנפקד שיגע יד בפקדונו לא בכדי חסרון ולא ביותר מכדי חסרון אלא שיודיענו ועוד דקתני באותה משנה מוכרן בב"ד ואלו היה המפקיד באותו מקום למה הוא צריך לב"ד וכי ב"ד דנין על אדם מה שראוי לעשות משלו הא אדם רשאי לחבל בעצמו הא למדת שאין המשנה הזאת שנויה אלא בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים וכל היכא שהיא פחות מכדי חסרונן לית דין ולית דיין דודאי וברור אין לו שיגע יד אבל חלקו חכמים ורשב"ג בכדי חסרונן וכדמפרש פלוגתיהו במאי פליגי רבנן סברי להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ורשב"ג סבר להפסד מועט נמי חששו ואין הלכה כרשב"ג דהא אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כחכמים. ופירוש כדי חסרונן כגון כל מיני פירות דכל זמן שהן עומדים בלא ספק שהן נפחתים בין במדתם בין במשקלם מפני שמייבשים ויש לכל מדה ולכל דבר זמן ידוע כמה הם נפחתים דלעולם בכדי הפסד הידוע אין לשומר אבדה או לנפקד שימכור אבל אם הוסיף ופיחת על החסרון הידוע כגון באורך הזמן אירע בפירות רקביבות או הפסד הדומה לו יש לשומר אבדה ולנפקד למוכרן בלבד שלא יתאנו בדמיהם והפחת הידוע בפירות אם בא שומר אבדה זו או הנפקד ועירב אותן פירות המופקדים בשאר פירותיו יש להם לחשוב הפחיתות ויקבלו הבעלים אותו פחיתות מן הדין כדגרסינן [שם מ' ע"א] המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא חסרונן לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור ולכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכור הכל לפי המדה והכל לפי הזמן ואמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים אוכלין בין מהרבה בין מקמעא אלא אינו מוציא לו חסרונן אלא לכור בלבד ר' יהודה אומר אם היתה מדה יתירה לא יוציא לו חסרונן מפני שמותירות. ויוציא לו שתות ליין ר' יהודה אומר חומש. יוציא לו שלש לוגין שמן לסאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע ואם שמן מזוקק לא יוציא לו שמרים קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע ואלו השעורים שפי' לא תעלה על דעתך שיהו בכל מקום (ולפי הזמן) [ובכל זמן] דיש מקומות שהאוירים יפה ואין מרקבת התבואה בכ"כ ויש מקומות שמתרקבת התבואה טובא ואין לנו לידון אלא לפי שהוא בכל מקום כדגרסינן הכל לפי המדה הכל לפי הזמן וצריך שיבחן בין מרבית התבואה למעטה לפי שהמרבית לא הוי חסרונה כ"כ כדגרסינן כמה מדה מרובה אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן עשרה כורים. וצריך נמי שיבחן בין פירות שהן בקליפיהן לפירות שאינן בקליפיהן דיש מהן שאין פוחתין כ"כ ויש מהן שפוחתים טובא כדגרסינן [שם] אורז טובא חסר אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן באורז קלוף שאנו. לכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זרע פשתן בגבעוליו שאנו. וצריך נמי שיבחן לענין השמרים דכל היכא שהוא מזוקק לא יוציא לו שמרים וכן נמי לענין מה שבולע החבית והוא בלע שפי' למעלה. וכל היכא שיכולים שומר אבדה והנפקד שלא ימכרו פירות לבעליהן הוא יותר יפה להם לפי שחביבות האדם על פירותיו ואעפ"י שמוסיף עליהם יותר מכדי דמיהם כדגרסינן [שם ל"ח ע"א] מ"ט אמר רב כהנא אדם רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו וזה שאמרו תשעת קבין לאו דוקא שעיקרו לא הוה אלא בכדי חסרונו אלא דרך הגמרא כשרוצה להרבות בדבר פותח בלשון תשעה כמו שהוא דרך המקרא בלשון שבעה ויותר שנהגו בקבין כדגרסינן [סוטה כ' ע"א] אשה רוצה בקב ותפלות יותר מתשעת קבין ופרישות. ועוד שהרי פירשו בגמרא לענין מחלוקת בכדי חסרונן לימא פליגי דרב כהנא כי קאמר רב כהנא נמי בכדי חסרונן והא רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו קאמר גוזמא בעלמא. הדין השני כגון שהוא ההפסד שאם יעכב מלמכור שומר אבדה או הנפקד אותו חפץ וישהא אותו אצלו יאסר על הבעלים בהנאה דהתם ודאי דין הוא שימכרו לאלתר קודם שיאסר עליהם כדגרסינן [פסחים י"ג ע"א] אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם א' שהפקיד דסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקה ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא ושאל את ר' בשעה ראשונה אמר לו המתן שניה אמר לו המתן שלישית אמר לו המתן רביעית אמר לו המתן חמישית אמר לו צא ומוכרו בשוק ואמר רב יוסף כמאן אזלה הא שמעתתא כרשב"ג דתנן המפקיד פירות אצל חברו אפילו הן אובדין לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים א"ל אביי הא אתמר עלה אמר רבה בר בר חנא אר"י מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל ימכור בב"ד וכל שכן היכא דפסדי לגמרי. הדין השלישי היכא דהויא האבדה או הפקדון דברים שהן בעלי חיים והן צריכים לה (אבל) [וחלוק] הדין על שני עניינים. הענין הראשון כגון שהן בעלי חיים שאין משתכרים (ועושים) [ואוכלין] או שהן משתכרים אבל אותו שכירות אינו מספיק במזונותיהם הרי זה ראוי שימכר כל עת ובלבד שלא יתאונה כדגרסינן [ב"מ כ"ח ע"ב] דבר שאינו עושה ואוכל ימכר שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו. הענין השני היכא ששכירות שמשתכרין מספיק במזונותיהם יש מן הדין על הנפקד ועל שומר האבדה שיעכבו במכירתן הזמן הידוע ולאחר מכאן מוכרים מיד ובלבד שלא יתאונה כדגרסינן [שם] כל דבר שהוא עושה ואוכל יעשה ויאכל ואפי' לעולם אמר רב נחמן א' שמואל עד שנים עשר חדש ואין לו שיטפל בהם יותר מזה הזמן. ואתה מוצא שנמכרים האבדה והפקדון שהן על זה הענין בפחות משנה והוא על ד' דינים. הדין הראשון מי שעבר עליו י"ב חדש ימכור כגון בהמה גסה כגון פרה וחמור והתרנגולת נמי כשהיא מגדלת ביצים יש לה זה הדין כדגרסינן [שם] דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואמר רב נחמן בר יצחק התרנגולת הרי היא כבהמה גסה. הדין השני כיון שעברו שלשה חדשים ימכור מיד כגון הסיחים והעגלים שהם רועים עדין לפי שטרחן יותר מפרה וחמור שהם גדולים כבר ושכירותם פחות כדגרסינן [שם] עגלים וסיחים מטפל בהן שלשה חדשים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא כגון שהם רועות. הדין השלישי יש מהם שלא יעכבם כי אם ל' יום וימכרם לאלתר כגון עגלים וסיחים שצריכים לפרנסם ועופות ותרנגולים הגדולים מהם כדגרסינן [שם] עגלים וסיחים מטפל בהם ל' יום מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא בדרברבי. הדין הד' שאין לו לעכב במכירתם יותר מג' ימים וימכרם לאחר ג' ימים מיד והוא כגון עופות קטנים והדומה להם כדגרסינן [שם] אווזין ותרנגולים וכל דבר שהוא טפולו מרובה מטפל בהם ג' ימים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן ואסיקנא בדזוטרי דגרסינן [שם] עגלים וסיחים אעגלים וסיחים לא קשיא הא בדרעיתא הא בדפטימתא אווזין ותרנגולים אאווזין ותרנגולים לא קשיא הא בדרברבי הא בדזוטרי. על אלו שלשה דינים שפירשנו נמכרים האבד' והפקדון. אבל אם יש שם [ב]דין ד' שהזכרנו על שומר אבדה שיכול לקנות לעצמו כגון שמצא תפילין לפי שראוי ללבישתם הילכך ישום דמיהם ויניח אותם כדגרסינן [שם כ"ט ע"ב] אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהם לאלתר ומניחן בראשו וזה הדין שפי' אין ראוי להיות אלא באבדה לבד. הדרך השביעי גבאי צדקה יש להם למכור מה שנתקבץ תחת ידם היכא שאין להם עניים למי שיחלקו ובשביל שלא יתאונו במכירתם ויש להם למכור הפירות ולעשות מהם דמים כדי שיהיו יותר נשמרים ועל תנאי שלא יקחו לעצמם כלום כדגרסינן [פסחים י"ג ע"א, ב"מ ל"ח ע"א, ב"ב ח' ע"ב] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמם, גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרים לעצמם.
